א. כשבני נכנס למשפחה (אמצע תש"ס) למדתי אז בישיבה קטנה בבני ברק והייתי בבית הסבתא שתליט"א בכל יום, בכל חודש ובכל שבת. . וכמובן שהייתי בקרבה יחסית לשטנרני ובני שגרו אז בבני ברק. אני זוכר היטב כיצד בהזדמנויות שונות הייתי מתווכח ומתלהם בנושאים חב"דיים שונים, כדרכם של בחורים צעירים שאצלם הכל ברור '.ושחור ולבן ויש טובים ורעים וכו אני זוכר כיצד מיד כשבני נכנס האוירה סביבו הייתה שונה. הוא לא אהב שמדברים 'נגד' ובטח לא נגד אנשים. ובדרך חכמה ועדינה היה מוריד את ההתלהבות שלי מנושאים אלו ומכוון אותי לנושאים של תוכן אמיתי, שיחות, מאמרים וסיפורי חסידים. כאילו אומר, אם אתה רוצה לראות התענינות מצידי, אז בזה ורק בזה. .

ב. כבחור מבוגר יותר שהיתי כמה שנים על יד האוהל הק'. וכמובן זכיתי לראות שם הרבה חסידים, את כל החסידים, איש איש בבואו אל הקודש ובצאתו, לשוחח עמם וללמוד מהם. אך את ה'סטירה החינוכית' קיבלתי דווקא מבני. זכורני כיצד פעם אחת הגיע בני לארה"ב [בין השאר] כדי להפגש עם תורמים לשליחות או כדומה. כאשר סיים את שהותו שם ליוויתיו בנסיעה מהאהל הקדוש אל השכונה או אל שדה התעופה (איני זוכר בדיוק). בדרך אמרתי לבני: בטח אתה מרגיש התרוממות הרוח, להגיע לרבי, להיות באוהל וכו. בני הסתובב אלי, נעץ בי זוג עיניים תמהות וכואבות ואמר לי בתמיהה עמוקה: שמחה? התרוממות? כאב אני מרגיש כאב עמוק! ואז הוא התחיל לתאר לי את נסיעותיו לבית חיינו בהיות המקדש על מכונו. את ההתרגשות, את השמחה, את ראיית פני הרבי וכו וכו. ולא נחה דעתו עד שסיים ואמר לי, אפילו על הבחורים הפשוטים ביותר ב770 היית רואה את החיים והחיות של השהיה באורו של הרבי. והיום מה? והאריך בזה במתק ובתיאור (לא ידעתי עד אז עד כמה הוא מוכשר ומסוגל) שריתק אותי מחד וזיעזע אותי מאידך בעוצמת המסר והתביעה שבו. אכן הרבה למדתי מרבותי הרבה למדתי מחבירי, ומבני יותר מכולם. .