הוא ילד בן 12, ואני בן 13, ימים ספורים אחרי הבר מצוה שלי. יושבים יחד זה מול זה על בימת ההתוועדות של הרבי, בקצה הימני, תחת החלונות הגדולים שבדרום-מערב ה'זאל' הגדול. שבט תשד"מ.

אני הגעתי לרבי לרגל הבר-מצוה שלי, ובהשגחה פרטית באותם ימים גם ר' לויק פרסמן הגיע לרבי עם בנו נחום, עם 'נוחעם'. שני ילדים מה'חיידר' בנחלה.

התיישבנו שם ליד אחד השולחנות ולמדנו יחד חת"ת, היה זה יום ראשון של פרשת משפטים.

* ישנם רגעים מהילדות שמשום מה נחקקים בזכרון באופן חי. כשאתה נזכר בהם, עולה בזכרונך התמונה המלאה, כל הפרטים שהיו באותו רגע. אחד מהם זה רגע מאותו לימוד חת"ת.

במשובת ילדות חסידית, החלטנו ללמוד את החת"ת ולתרגם אותו לעצמינו לאידיש. להסביר את הפסוקים והרש"י לאידיש.

כשהגענו לפסוק השני, "כי תקנה עבד עברי", לא ידעתי איך מתרגמים את המילה "עבד" לאידיש - אבל נוחעם ידע. הוא תרגם ואמר "קנעכט".

זו היתה מילה חדשה עבורי, מילה לא מוכרת, חזרתי עליה כמה פעמים, כדי לבטא אותה נכון, ומאז היא חקוקה בזכרוני. "קנעכט" - שווה בוקר של שבט תשד"מ ב-770, חת"ת עם נחום פרסמן...

*

"קנעכט". עבד עברי. זה מה שנחום היה. קנעכט. גם אם ישנם רצונות כאלו ואחרים, גם אם ישנם חשבונות שונים - אני עבד, "קנעכט". ישנו אדון, ועלי לעשות מה שהאדון רוצה. אין "אני", יש "הוא", ואת מה ש"הוא" רוצה, מה שהאדון רוצה שאעשה, את זה צריך לעשות.

ונחום הוא "עבד עברי". לא רק לעשות, בקבלת-עול יבשה - אלא עם טעם יהודי, עם חן, בנועם, במאור פנים, בלבביות. עבד עברי. כזה הוא נחום, חייל של הרבי, אבל עם מתיקות. חייל מתוק, א זיסער סאלדאט. "קנעכט".

* צעדנו אמש שפופים אחרי מיטתו של נחום, בלב קרוע, זועק. כואב.

יש הרבה מה לכתוב עליו, אבל ככל שעולים לי זכרונות ורגעים מנחום, ובמיוחד מאז אותו יום נמהר בר"ח אייר לפני כמעט שנתיים, יום פטירתו של ידידו הקרוב ואחי האהוב בני ע"ה - המכנה המשותף של כולם הוא היותו גם עבד וגם עברי. גם סאלדאט וגם א זיסער.

צעדתי ליד מיטתו של נחום, וכמו חי עלה מולי סרטון שנחום שלח לנו, בני המשפחה, באותו יום שחור. נחום הצדיק ערך את ה'טהרה' לבני בבית העלמין בהנובר, וכשהוא עומד ליד ארונו של בני הוא שלח לנו סרטון. נפשו יצאה בדברו. הוא בכה כמו תינוק, ורצה להרגיע אותנו, או אולי את עצמו, ולומר שהטהרה נעשתה ככל הדינים הנדרשים.

הוא עמד והדמעות זלגו בשטף, אבל הוא עמד בתוקף. עבד, א סאלדאט, וניסה להעביר מסר של רוגע מסויים, בחן. א זיסער.

מאז אותו יום אומלל, נחום ע"ה, רעייתו וילדיהם שיחיו, שייבדלו לחיים טובים וארוכים - אימצו את הנובר עם כל מה שהיה להם, ואני חושב שחוץ מלב גדול וחם, לא היה להם הרבה...

אבל הלב החם שלהם, הלב הענק, המתיקות והנועם שהם הביאו איתם - היו יותר מהרבה דברים גשמיים שלא היה להם לתת. "אדם כי יקריב מכם"...

החיים בשליחות בגרמניה, לאורך כל השנים, זימנו לנחום ורעייתו קשיים, אולי יותר נעים להתבטא "אתגרים". אתגרים מאוד לא פשוטים, מאוד לא קלים, ומכל מיני תחומים - אבל הוא עבד, עבד עברי, "א קנעכט". והוא המשיך, לא נשבר, לא נסוג. זה מה שהאדון רוצה, וזה מה שיהיה, ומתוך שמחה ולבביות.

מאז אותו ראש חודש אייר, נחום ומשפחתו בילו שבתות רבות בהנובר. הם היו שם בשביל הקהילה, ובעיקר בשביל המשפחה. הם תרמו את כל כולם, את עצמם, את כל מהותם. "ונפש כי תקריב". עבד, "א קנעכט".

אני נזכר בשבת קיץ בשנה שעברה שהיינו יחד בהנובר. שבת קיץ ארוכה, השיחות הארוכות איתו לאורך כל צהרי השבת בסלון הבית של בני ושטערני. שוחחנו על דא ועל הא, אולי בחלק מהדברים לא הסכמנו זה עם זה, אבל הכל היה בנועם ומתיקות, בחן ובנעימות. עברי. א זיסער.

*

אחד הדברים שנעשו בין שלוחי גרמניה בעקבות פטירתו של בני ע"ה, הוא שיעור חודשי משותף לכלל השלוחים באמצעות ה'זום'. סוכם שבכל 'יום שני' ראשון של תחילת חודש, נתאסף יחד ללמוד שיחה בלקוטי שיחות.

אני מסרתי את השיחה, ונחום היה האחראי להודיע לכולם, לקבוע את השעה, לפרסם ולרכז. והוא עשה את זה במסירות ובנאמנות, חודש אחרי חודש.

היו פעמים שהיו על ה'זום' יותר מעשרים שלוחים, היו פעמים שהיינו רק זימון, ולפעמים "אם שניים הם", אני ונחום לבד, ולמדנו בחברותא.

אבל הוא לא התייאש, והמשיך עם כל המרץ, בדבקות ובעקשנות, סאלדאט, עבד. אבל עם חן, בעדינות, בנועם, א זיסער, עברי. א קנכעט.

*

אפשר לכתוב הרבה על נוחעם, אבל צריכים להיות תכליתיים,

ישנו ביטוי "עבד אני לעבדי ה'", וזה מה שנדרש מאיתנו כעת, להיות גם אנחנו עבדים, עבדים לעבד ה'. לשים בצד כל מיני חשבונות ושיקולים, ולעשות מה שצריך.

נוחעם, היה עבד ה', א קנעכט. את כל חייו הוא נתן לרבי, לשליחות, לקהילה, למשפחה - וכעת הזמן שלנו להיות עבד לעבדי ה'. להרתם למען המשפחה. שהבן הצעיר, אברמי, יוכל לחגוג בעוד כשלש חדשים את הבר מצוה שלו בשמחה ובהרחבה, שגם הוא יגדל להיות א זיסער סאלדאט.